פסק-דין בתיק פר"ק 46787-05-11

בקשה לפירוק חברת שירותי ליסינג בנגב (ש.ל.ב) בע''מ (להלן- "החברה"), מפאת חדלות פרעון והעדר פעילות.

רקע

1.                 החברה שהוקמה בפברואר 1994 על ידי יוסף הולצמן (להלן- " הולצמן"), גונן הולצמן ואלעזר פרברי (להלן- " המבקש"), עסקה בליסינג של כלי רכב וציוד. עם הקמתה הלווה כל אחד מהמייסדים סכום של 200,000 ש''ח לחברה (להלן- " ההלוואה הראשונה"); כמו כן הלווה הולצמן לחברה סכום של 1,000,000 ש''ח נוספים. ביום 23.1.95, הלווה כל אחד מהמייסדים לחברה סכום נוסף של 50,000 ש''ח (להלן- " ההלוואה השניה").

ביום 17.10.95 נחתם הסכם הלוואה, לפיו קיבלה החברה הלוואה נוספת חברת עציון סוכנות פז לנגב בע''מ (להלן- " עציון"), חברה בבעלותו ובשליטתו המלאה של הולצמן, בסכום מצטבר של 2,650,000 ש''ח (להלן- " הלוואת ההמשך"). כבטוחה להחזר ההלוואה, שעבד המבקש את מניותיו בחברה להולצמן, שחולטו במאי 2002, לאחר שהחברה לא עמדה בתשלום חובותיה לעציון.

באוגוסט 1999 הוחלט להפסיק את פעולתה העסקית של החברה, שחדלה לבצע עסקאות עם לקוחות חדשים, אולם המשיכה לגבות החובות בגין עסקאות קיימות.

ביום 12.6.01 הגיש המבקש בקשה לפירוק החברה (פש''ר 6172/01), אשר נדחתה על ידי ביום 22.7.02, לאחר שקבעתי כי החברה אינה חדלת פרעון, ופירוקה ימנע ממנה לשלם את חובותיה לנושים. הוספתי וקבעתי כי הסכסוך בין בעלי המניות אינו עילה לפירוק החברה, שכן הסכסוך אינו משתק את פעילותה של החברה.

2.                 הצדדים הרבו להעסיק את בית המשפט בתביעות הדדיות, מתוכן שתיים הנוגעות לענייננו, אשר התבררו בבית משפט השלום בבאר שבע. בת.א. 1012/01 תבע המבקש מהחברה את פרעון ההלוואה השניה. תביעה זו נדחתה ביום 25.12.07, לאחר שבית המשפט קבע כי התביעה הוגשה טרם זמנה שכן הלוואת ההמשך, אשר פרעונה קודם להלוואה השניה, טרם נפרעה במלואה. בת.א. 2796/07 תבעו הולצמן ועציון מהחברה החזר חוב בסך 1,821,562, אשר נבע מאי החזר של ההלוואה הראשונה, ההלוואה השניה וחלק מהלוואת ההמשך. התיק הסתיים בפשרה לאחר שהחברה (שנשלטה אז על ידי הולצמן לבדו) הסכימה לתשלום מלוא החוב. דהיינו, החברה הגיעה להסדר באמצעות הולצמן שהיה גם בעל השליטה בחברה התובעת, דהיינו, אותו אדם עמד משני צידי המתרס.

טענות הצדדים

3.                 המבקש סבור כי יש לפרק את החברה בשל חדלות פרעון, בהיותו נושה של החברה. אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקש הלווה לחברה סכום של 250,000 ש''ח. מדובר בהלוואות בנות השבה, שכן הולצמן עצמו תבע, ואף קיבל, את החזרן של הלוואות אלה (ת.א. 2796/07). החברה גם נמנעה מלטעון כי ההלוואה השניה אינה בת השבה בהליך הקודם שהתנהל בגינה (ת.א. 1012/01). לטענה כי החברה הוקמה במימון דק ועל כן הלוואת הבעלים נדחית בפני נושים אחרים - אין כל נפקות בנסיבות בהן אין לחברה נושים נוספים פרט להולצמן. המבקש מסכים כי חובה של החברה כלפיו נדחה מפני החוב להולצמן בגין הלוואת ההמשך, אולם סבור כי החברה מגדילה באופן מלאכותי את חובו של הולצמן על מנת שלא תאלץ לפרוע את חובותיה למבקש.

המבקש גם דוחה טענת ההתיישנות לאור פסה''ד בת.א. 1012/01, מיום 25.12.07, שקבע כי התביעה היא מוקדמת מדי, מה גם שמקומן של טענות ההתיישנות בדיון בתביעת החוב לגופה, ולא בשלב זה של בקשת הפירוק.

המבקש דוחה טענת החברה כי הפירוק הינו חסר תועלת. לשיטתו, טענה זו מועלית בשלב מוקדם מדי, שכן יש פעולות שונות בהן ניתן לנקוט על מנת לנסות להעשיר את קופת הפירוק. אף במידה ופעולות אלה לא יצליחו, לא יגרם נזק מכיוון שהחברה ממילא אינה פעילה, ועל כן יש לראות בהן בבחינת 'זה נהנה וזה לא חסר'. מוסיף המבקש שכלל לא ברור מדוע הולצמן מתנגד לפירוק, שכן כנושה של החברה הוא צפוי להרוויח היה והפירוק יזרים כספים לחברה, ועל כן התנגדותו מעלה חשד כי הוא איננו מעוניין שתפקודו כמנהל בחברה יבדק.

4.                 החברה מתנגדת לבקשת הפירוק ולחובו הנטען של המבקש. לשיטתה, ההלוואה הראשונה הינה למעשה השקעה של המבקש בחברה, ולא הלוואת בעלים שיש להחזירה, שכן היא נתנה ללא מועד פרעון או בטחונות כלשהם, בניגוד להלוואות האחרות אותן העמיד הולצמן לחברה. הפסיקה אף קבעה כי כאשר הלוואת בעלים מהווה תחליף להזרמת הון עצמי לחברה - כפי שארע כאן- ההלוואות יוגדרו כהון עצמי ופרעונן ידחה לאחר פרעון חובות החברה לנושים חיצוניים (ע''א 2146/09 אריה ברק נ' עו''ד ברוך אבוקרט (2010)) ובהיות הולצמן נושה חיצוני יהא בכך בכדי לפגוע במעמדו.

החברה מוסיפה וטוענת כי אף במידה ויקבע כי מדובר בהלוואה, הרי שההלוואה הראשונה התיישנה, מאחר והמבקש דרש את פרעונה כבר ביום 16.11.00 (פש''ר 6172/01). על כן, המבקש הינו לכל היותר נושה בחוב בסך 50 אלף ש''ח, אשר פרעונו נדחה לאחר חובה של החברה לעציון ולהולצמן, לאור החלטה שיפוטית חלוטה בת.א. 1012/01.

בתגובתה הראשונה לבקשה טענה החברה כי אף ההלוואה השניה התיישנה, אולם זנחה טענה זו בסיכומיה.

לגישת החברה, מדובר בחוב שנוי במחלוקת אשר הדרך הראויה לגבייתו הינה הגשת תביעה כספית רגילה.

החברה אף סבורה כי מאחר והפירוק הינו סעד המצוי בשיקול דעתו של בית המשפט, אין מקום לתיתו בנסיבות שכאן, בהן לא ניתן להצביע על תועלת שתצמח לנושים מפירוק החברה. לא סביר שיתקבלו כספים בהליכי הפירוק, מכיוון שהחברה אינה פעילה זמן רב, והמבקש עצמו הודה כי אחרון לקוחות החברה פרע חובותיו זה מכבר. גם במידה ויתקבלו כספים כלשהם, הרי שהם ישולמו לעציון ולהולצמן ולא למבקש, מאחר וחובם קודם. בנסיבות אלה, הפירוק לא יועיל למבקש, אולם יטיל על הציבור עלויות רבות אשר אין להם הצדקה, בשל המעורבות הנדרשת של ביהמ''ש והכונ''ר הרשמי בהליכי הפירוק.

החברה גם טוענת כי דין הבקשה להמחק מאחר וקיים בעניין זה מעשה בית דין, בשל דחיית הבקשה לפירוק בפש''ר 6172/01. משנקבע כי המבקש יכול לתבוע חובותיו בתביעה רגילה בבית המשפט, נימוק שעודנו תקף.

5.                 כונס הנכסים הרשמי סבור כי יש להורות על פירוק החברה כיוון שמתקיימת כאן עילת חדלות הפרעון, שכן הולצמן העיד בפני בית המשפט כי לחברה חובות אותם אין באפשרותה לפרוע, ואף הודה כי החברה חייבת למשיב 50 אלף ש''ח. מתקיימת גם עילת פירוק בשל העדר פעילות, שכן הולצמן הודה בחקירתו כי החברה אינה פעילה עוד ולא צפויות לה כל הכנסות שהן. אמנם, לא ברור כעת אם תצמח תועלת מעשית כלשהי, לנושים מפירוק החברה, אולם אין בכך בכדי לחסום את האפשרות להיפרע במסגרת הליך הפירוק ולברר את העובדות שעומדות מאחורי חדלות הפרעון של החברה. הכונ''ר אף איננו מוצא ממש בטענת ההתיישנות.

דיון